ריאיון עם משה דיין בעיצומה של המלחמה

ביממה האחרונה נמסרו ההודעות למשפחות השכולות על החללים והודעות על שבויים ועל נעדרים. אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה שאיננה דומה לשתי המלחמות הקודמות. למלחמת ששת הימים או למערכת קדש. המלחמה הזאת קשה. התנגשויות חריפות ומרירות. שריון ואוויר. מלחמה כבדת ימים. כבדת דמים. במלחמת ששת הימים נמסרו ההודעות למשפחות לאחר המלחמה,

במלחמת ששת הימים נמסרו ההודעות למשפחות לאחר המלחמה, בתום המלחמה, ויכולנו גם להתייחד עם הנעדרים. עכשיו אנחנו בעיצומה של המלחמה ואיננו יכולים, איננו יכולים לתת את הביטוי הציבורי עכשיו לאבל הכבד על החללים. אנחנו צריכים עכשיו להמשיך וללחום בחירוף נפש. בגבורה ובאמונה כעם שיודע שנלחם על חייו ואנחנו נלחמים על חיינו.

ואנחנו נלחמים על חיינו. ואת דמות וזכר והוד הנופלים. נשמור בינתיים בליבנו פנימה. היום אנחנו יכולים רק לומר למשפחות. עד כמה אנחנו איתן באבלם. ולחכות עד שנשיג את הניצחון. ולדעת שאנחנו מה שמעצבים אותה, העבר והעתיד. החללים והלוחמים,

ואנחנו מפלסים את דרכנו בכוח העבר והעתיד. וכוח הבנים שבונים ושלוחמים ושנופלים, ולדעת שבדרך הזאת, אנחנו נגיע כמדינה בטוחה, מוכרת, עם שכנינו ולשלום, גם אם הדרך הזו תהיה ארוכה.

אדוני שר הביטחון, האם תוכל להעריך ולסכם את המצב בצפון? האם הושגו שם היום היעדים הצבאיים שקבענו לעצמנו?

היעדים שקבענו לעצמנו הם אינם יומיים, אבל שלושה מהם הושגו. לא אולי כול מה שהיינו רוצים, אבל ביסודם הושגו. השלב הראשון היה לסלק אותם מרמת הגולן, מהשטחים שכבשו. זה הושג במלואו. החלק השני היה להדוף אותם יותר רחוק, הגענו עד ל-40 ק"מ מדמשק. וזה יעד שהושג. היעד השלישי, הרצון היה להשמיד כוחות סורים, שריון אוויר וכולי, ככול שנוכל. אינני יכול לומר שכל הכוחות שנהדפו גם הושמדו.

אינני יכול לומר שכל הכוחות שנהדפו גם הושמדו. לא, לא, לא הייתי אומר זאת, אבל לא מעט מהם הושמדו. כך שביסודו של דבר התוכנית הזאת של שלושת השלבים האלו של הוצאתם מהשטח שלנו, של התקדמות לקראת דמשק ושל פגיעה חמורה מאוד בכוחות שלהם, זה הושג. כלומר, אם לשפוט את זה במונחים של הסבת נזק לאויב.

כלומר, אם לשפוט את זה במונחים של הסבת נזק לאויב. כלומר, הסבת מחיר שיורגש לאורך זמן. האם אפשר לומר שסוריה תצא מן המערכה הזאת כשהיא ניזוקה, וכשהיא חייבת להביא בחשבון את המחיר שהיא משלמת?

זו שאלה קשה מאוד. השאלה היא מה הפירוש תצא מהמערכה? אם לדבר במספרים כמה טנקים הושמדו, כמה מטוסים נפגעו וכמה אנשים... אלה הם מספרים מרשימים וכבדים. לומר שסוריה תצא מהמערכה, אפילו את זה אני מהסס לומר. אנחנו חיים כעת ממש, להערכתי, בעידן חדש עם הערבים. אני אינני בטוח שאפילו במכה הזאת שהיא ספגה, שהיא תרצה ותסכים להפסקת אש. אינני בטוח, וזה יתכן שהיא תרצה להמשיך מצב פתוח, של מערכת פתוחה, גם בדבר הזה. ושנית, השאלה היא לא רק סוריה.

ושנית, השאלה היא לא רק סוריה. בשתי החזיתות יחד יש כעת גיוס של העולם הערבי, של הצבאות הערביים, עיראק וסודאן ואלג'יר ולוב וירדן. במספרים כוללים יש להם משהו כמו 820 אלף חיילים בשתי החזיתות. 1,100 מטוסים, מטוסי קרב והפצצה, וכ-5,000 טנקים. ולכן, אם לקחת את המספרים הכוללים האלה, אני אינני מוכן לומר בביטחון, שמה שהיה במלחמת ששת הימים, שלאחר מכה מוחצת שהם קיבלו, הם יצאו והסכימו להפסקת אש, וביקשו הפסקת אש, שזה יחזור גם עכשיו.

הם יצאו והסכימו להפסקת אש, וביקשו הפסקת אש, שזה יחזור גם עכשיו.

אבל יכול להיות מצב של הפסקת אש דה פקטו, שיקבע בעצם על ידי המציאות בשטח? בהחלט יכול. יותר מזה, מוכן לומר בצורה עוד יותר קיצונית,

בהחלט יכול. יותר מזה, מוכן לומר בצורה עוד יותר קיצונית, כשם שקרה שהייתה הפסקת אש דה יורה ולא הגשימו אותה, כאשר לא רצו, כאשר הם חשבו שהם חזקים, שהם יכולים להרשות לעצמם ועוד פתחו באש. כך גם להיפך. יכול להיות שלא יהיה הנייר החתום, אבל אם יהיה מצב שלא יהיה ביכולתם, באופן בסיסי, לפתוח באש, כן נייר, לא נייר, הם לא יפתחו באש. השאלה היא באמת המציאות שתהיה, ולא הנייר, שיהיה או לא יהיה חתום.

ובמונחים כלליים אפשר לומר שזהו היעד, במונחים כלליים, זהו היעד שאנחנו חותרים אליו? להביא את המצרים והסורים לידי הפסקת אש דה פקטו.

במונחים מדויקים, היעד הוא שהיינו רוצים להביא לידי זה שהם ייפגעו ויוכו כל כך שהם לא יוכלו לחשוב על מלחמה וידברו, יחשבו, ירצו בהסדר שלום ולא במלחמה. מה שקרה עד עכשיו, בימים האלו, הוא שהם הוצאו, הם הודפו, הם הוכו, אינני יכול לומר שהם עכשיו יחדלו לחשוב על מלחמה וירצו בשלום. או שהם ייצאו מהמערכה באופן רשמי, יבואו ויבקשו הפסקת אש. אני חושש שאינני יכול לומר זאת.

מר דיין, אתה הזכרת השתתפות של צבאות ערביים אחרים, קטנים יותר. האם, איזו משמעות יש לזה מן הבחינה הצבאית במערכה הכוללת?

תלוי במה וחלקם, כמו בחילות האוויר וכן הלאה, הם מצטרפים אולי לא פחות מהמשקל של המדינות האורגנליות. אינני יודע אם המראז'ים שבמצרים או האנטרים העיראקים שבמצרים, הם פחות יעילים מהמטוסים האחרים שם. צריך גם לזכור שאנחנו עומדים לאחר שש שנים, שלפחות שלוש מהן שימשו להכנת המערכה הזאת. ובמידה רבה הם, המדינות האחרות, בצורה זו או אחרת, התמזגו או השתתפו, לא, לא, לא הייתי מזלזל בעזרה של הקואליציה הזאת שבאה לשם. לא, לא הייתי מזלזל בזה.

היית אומר שגם אין להגזים בחשיבות הדבר, כיוון שהדבר השאיר איזשהו משקל מסוים, אני מבין.

כיוון שהדבר השאיר איזשהו משקל מסוים, אני מבין. בכלל לא צריך להגזים, לא צריך להגזים. המספרים שאמרתי בוודאי הם מרשימים. איננו צריכים לקחת את זה בתור מין כוח עצום כזה והראיה, כמעט חצי מהכוח הזה מרוכז בחזית הצפונית, ותוך ימים ספורים סילקנו אותם מרמת הגולן, הגענו עד 40 קילומטרים מדמשק ולמרות כל הכוחות האלה שיש להם.

מר דיין, כיצד אתה צופה את ההתפתחויות הבאות בחזית הדרומית? נוכח העובדה שהמצרים מוסיפים להחזיק בגדה המזרחית, היינו בקו בר-לב שלנו.

בחזית הדרומית, בחזית המצרית, ההכרעה טרם נפלה. שם ההכרעה טרם נפלה. ואני מניח ששם ההכרעה גם תהיה הרבה יותר משמעותית. חד משמעותית. זו מלחמת שריון, נוסף לסיוע אווירי והארטילריה, אבל זו מלחמת שריון במדבר. לא הגענו עוד להכרעה. הם מחזיקים בקו בר-לב, וכוחותינו נמצאים מולם. ואנחנו נגיע, אני מעריך לא בעוד זמן רב ממש לקרב הכרעה, קרב הכרעה ביסודו, קרב הכרעה של שריון במדבר. ובתום אותו קרב, בתוצאות אותו קרב תהיה הכרעה ברורה. אבל ההכרעה הזו טרם נפלה.

אבל ההכרעה הזו טרם נפלה.

אני לא הייתי רוצה להיות מצרי בגמר אותו יום קרב.

מר דיין, תמיד תלינו תקוות ביכולת ההרתעה של חיל האוויר ככוח מכריע. הפעם ניטלה ממנו, מחיל האוויר, היכולת להלום ראשונה בערבים. השאלה היא נוכח ההשתתפות הפעילה מאוד של חיל האוויר במערכה הזאת, האם במצב הזה לא ניטלה ממנו האפשרות להפעיל את מלוא עוצמתו? את כל היתרונות שלו? כאשר גורם היוזמה היה בידי הערבים.

פה אולי יש קצת בלבול במונחים, בין כוח הרתעה לבין הזכות להלום ולהילחם. להלום ולהילחם, פירוש הדבר, לפתוח במלחמה. הרתעה, פירוש הדבר, פירושו שגם בלי לפתוח במלחמה עצם הכוח הזה, הידיעה שיש לישראל חיל אוויר כזה, בכמות כזאת, בעוצמה כזאת, היא תרתיע אותם מלפתוח מלחמה. ובכן יש לנו חיל אוויר חזק וטוב, והדבר ידוע גם לערבים. זה לא הרתיע אותם מלפתוח במלחמה. כאשר אתה אומר שנמנעה מחיל האוויר שלנו, היכולת או הזכות להלום, לפתוח במלחמה זה נכון. זה חל לא רק על חיל האוויר, זה שייך לשאלה האם היינו צריכים לפתוח במלחמה או לא.

זה חל לא רק על חיל האוויר, זה שייך לשאלה האם היינו צריכים לפתוח במלחמה או לא. זוהי השאלה, כולל חיל האוויר. ההרתעה כשלעצמה פירוש הדבר, הכוח הגלום הפוטנציאלי, האם זה מרתיע? עובדה שאיש לא זילזל בחיל האוויר הישראלי וזה לא הרתיע אותם מלפתוח במלחמה.

מר דיין, כיוון שאתה עצמך ניסחת את השאלה האם היינו צריכים לפתוח ראשונה או לא? וזו שאלה שבוודאי מנקרת במוחותיהם של רבים בארץ, שלא שתוכל להשיב עליה.

מנקרת במוחותיהם של רבים בארץ, שלא שתוכל להשיב עליה. השאלה הזאת לדעתי יסודית מאוד ומורכבת מאוד. גם... לא מסובכת, אבל מורכבת. גם מה שהיה בעבר ואני מרשה לעצמי לומר גם לקראת העתיד. כי מהו המצב? כבר ביוני 71', הכריז סאדאת, שאותה שנה, שנת 71', תהיה שנת הכרעה. היו, עברו שנתיים, שלוש, אחרי מלחמת ששת הימים, שהצבאות הערביים היו מובסים, אבל אחר כך בעזרה מאוד מאוד פעילה ונדיבה של הסובייטים, הם שוקמו. ובאמת החל משנת, סוף שנת 71', היו הצבאות הערביים ערוכים, חמושים,

היו הצבאות הערביים ערוכים, חמושים, מוצבים בחזיתות סוריה ומצרים, ובמספרים שאמרתי, לא חשוב שהמדינות האחרות עוד לא הצטרפו, אבל על הזיקה בין לוב ועם מצרים ובין עיראק ובין סוריה, היה ברור. כלומר, היו שני אלמנטים ברורים, הצבאות הערביים היו ערוכים והנוסחה שהתחיל אותה נאצר, מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח. היא אחר כך קיבלה גם דפוס אופרטיבי, כאשר סאדאת אמר, ״השנה היא שנת ההכרעה, השנה נצא למלחמה״. הצבאות היו וההכרזה הייתה. מדינת ישראל הייתה צריכה להחליט למעשה על שתי אלטרנטיבות,

למעשה על שתי אלטרנטיבות, או לפתוח במלחמה עם חיל האוויר וכוחות אחרים ובלי שום ספק שכאשר אנחנו פותחים מלחמה, התוצאות הן הרבה הרבה יותר טובות ויותר נוחות לנו. או אם לא זה, לפחות כלומר בכדי שנהיה מוכנים, לא, לא, לא נהיה מופתעים, להחזיק כוחות מתאימים לאורך החזיתות האלה. הצבאות הערביים, הסורים והמצרים היו ערוכים החל מסוף שנת 71' במלוא עוצמתם. עם הפרטנרים העתידיים לבוא. ואפשר היה לגייס את המילואים. אם אתה שואל אותי, איך צריך להיות בנוי כדי להיות ערוך למלחמה כזאת?

אפשר לגייס את כל המילואים, כמו עכשיו. ומשנת 71', אנחנו כעת לקראת סוף 73', לשבת מולם בכדי שלא נמצא את עצמנו במצב נחות או לפתוח במלחמה. שני הדברים האלה קשים מאוד, קשים מאוד לנו. אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים עם עלייה, עם בנייה וכן הלאה. קשה מאוד מבחינת מעמדנו בעולם. אנחנו אומרים שיש לנו ידידים, צריך לשמור על הידידות. לא כל כך הרבה ידידים, אבל לפתוח במלחמה? תשואות לקבל על זה? אני מסופק אם היינו מקבלים, ולא רק תשואות אלא תמיכה והזדהות איתנו. אם לא לפתוח במלחמה, לגייס את כל העם הזה שנים לשבת על הקו.

אם לא לפתוח במלחמה, לגייס את כל העם הזה שנים לשבת על הקו. גם כן קשה. אם לא, אם לא עושים, לא את זה ולא את זה, אז לוקחים סיכון. לוקחים סיכון, אומרים חלק מהכוחות, אנחנו נחזיק בעוצמה מלאה וקודם כל חיל האוויר. חיל האוויר שלנו הוא בעוצמה מלאה גם כאשר איננו מגייסים את המילואים. נחזיק מה שנחזיק בקווים - בקו הסורי, בקו המצרי. נקיים שיטת גיוס מילואים מהירה ככל האפשר. לא נפתח במלחמה, רק מפני שהערבים ערוכים, או מפני שאנחנו יודעים שהם מתכננים מלחמה. האימרה היהודית, "הקם להורגך השכם להורגו". אם לעשות מזה מן תרגום פשוט למצבנו, הערבים רוצים להרוג אותנו.

אם לעשות מזה מן תרגום פשוט למצבנו, הערבים רוצים להרוג אותנו. אז אנחנו צריכים לקום, להשכים ולהורגם. ובוודאי כאשר הם מגייסים את כל הכוחות שלהם ומכריזים על זה. אינני חושב ששגינו בשתי השנים האלה, בין 1971 ל-1973, כשלא עשינו זאת. גם לעתיד, אני אינני חושב שזה יהיה טוב אם המסקנה, גם בשעה הקשה הזאת לעתיד תהיה שבכל פעם שנראה שהערבים רוצים במלחמה ונערכים אליה אז אנחנו נפתח עליהם במלחמה, זה קשה, אנחנו לא נגיע לשום דבר כזה טוב. אז אנחנו לוקחים סיכון. מחזיקים כוחות מסויימים בקו. אם אנחנו יודעים בביטחון, בביטחון מלא, שהם יוצאים למלחמה,

אם אנחנו יודעים בביטחון, בביטחון מלא, שהם יוצאים למלחמה, אז צריך להתגייס וכן הלאה. אם איננו יודעים, כפי שהיה המצב במשך שתי השנים האלו. אז אנחנו חיים בסיכון, ואנחנו חיינו בסיכון בין 1971 ועד 1973, כאשר כמעט העוצמה המלאה של הכוחות הערבים הייתה בשתי הקווים האלה. מר דיין, אני מניח שהגיע אליך, הגיעו אליך הדים מן השאלה שנשאלת

מר דיין, אני מניח שהגיע אליך, הגיעו אליך הדים מן השאלה שנשאלת האם למרות זאת, בדיעבד, היינו באמת דרוכים וערוכים להתקפת פתע מן הסוג הזה דווקא מבלי להתייחס דווקא למערך הכוחות שלנו בקווים? האם בכלל ההנהגה שלנו, כולל המדינית והצבאית, הייתה ערוכה לאפשרות כזו?

אני אינני רוצה לדבר על ההנהגה, אני אדבר על עצמי. אני שר הביטחון במשך שש שנים. הייתי אחראי גם להקמת הכוחות וגם למצב הביטחון. שהערבים יהיו מוכנים לפתוח במלחמה? הבאנו בחשבון ולדעתי היינו ערוכים. אבל זה היה מצב קבוע, כלומר, שנמשך כמעט ברמה הזאת במשך תקופה ארוכה מאוד. את ההנחה הבטוחה, שהם אמנם עומדים לצאת עכשיו למלחמה, להנחה הזאת הגענו כמעט שעות ספורות לפני שהדבר הזה התרחש. ואז נקטנו באמצעים שנקטנו. אולי תרשה לי, השאלה

אולי תרשה לי, השאלה הזו גם נשאלה בהקשר למספר האבדות שספגנו. כלומר, האם היינו דרוכים וערוכים כדי למנוע אבידות גדולות?

אני הייתי רוצה שתתייחס לזה, אם אפשר, בקונטקסט הזה של האבידות, המחיר ששילמנו. האבידות הן חלק מהמלחמה. אז אני יכול רק לומר, בוודאי שמלחמה שאנחנו היינו פותחים בה, בין שתקרא לה מכת מנע או מלחמת מנע, מלחמה שאנו פותחים בה, התנאים שלנו היו בה הרבה יותר טובים ובוודאי גם האבידות פחותות מזה. אבל זה הכול חוזר. הכול חוזר לאותה שאלה. אותה שאלה של... במצב כפי שמדינת ישראל נמצאת שיש מסביבה מדינות ערביות שהצבאות שלהם מגויסים, שהמדינות האלה מודיעות שהן רוצות לפתוח במלחמה, כאשר יהיה להן נוח. ובמשך שנים נמצאות כך. האם אנחנו צריכים לעשות את אחד משני הדברים -

האם אנחנו צריכים לעשות את אחד משני הדברים - לפתוח במלחמה או לגייס את הכוח שלנו במילואים, את כל המדינה כמו עכשיו. ואז כמובן, אנחנו ערוכים, אנחנו ערוכים אז נגד התקפת פתע. כאשר אתה אומר התקפת פתע, ובעצם האמירה הזאת אומרת שהם פותחים מלחמה בלי להכריז, בלי שיודיעו על כך מראש. זה לא מדינה כמו איזה מדינה אירופית, שאין לה צבא, אין לה צבא, אלא קמה, צריכה לגייס דיוויזיות וכן הלאה. זאת אומרת, המדינה הזאת הולכת למלחמה. אנחנו נמצאים עם המדינות הערביות במצב שהן נמצאות עם לחיצה ראשונה על ההדק במשך שנתיים. הצבאות של קהיר - בין קהיר והתעלה, הצבאות של סוריה - בין דמשק והקו, במשך שנתיים רצופות. התקפת פתע זה לתת את הלחיצה השנייה על ההדק.

התקפת פתע זה לתת את הלחיצה השנייה על ההדק. ובכן, השאלה בשבילנו היא הייתה במובן שלו היינו או בגיוס מלא או פותחים במלחמה, המלחמה הייתה יותר קלה לנו, וממילא האבידות היו פחותות. אני אינני חושב שזו הייתה מדיניות נכונה. לו ב-1971 וב-1972 והיו לנו הרבה תקופות של שיאים, היינו פותחים במלחמה. לו עשינו זאת, מבחינת האבידות, היו לנו פחות אבידות. מבחינת, גם מצבנו הפנימי, גם היחסים והעזרה, אני אומר מדינות ידידותיות, אבל כולם יודעים על מה מדובר. וגם בפתרון הסופי בינינו ובין הערבים, אנחנו רוצים להגיע בסופו של דבר לאיזשהו הסדר.

וגם בפתרון הסופי בינינו ובין הערבים, אנחנו רוצים להגיע בסופו של דבר לאיזשהו הסדר. אילו לפני שנה פתחנו במלחמה, לפני חצי שנה, לפני שנתיים, אם באמת זה היה מקרב אותנו להסדר, אני חושב שלא. אני חושב שהמדיניות הזאת של לפתוח במלחמה רק ברגע האחרון וכשהכרחי, היא מדיניות נכונה. ובמבט לאחור לשש השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים, היית אומר

ובמבט לאחור לשש השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים, היית אומר שלא הגזמנו, נאמר בהדגשת השקט היחסי, הרגיעה היחסית, שדובר בה בזמן האחרון.

אם לא היה בזה אלמנט נאמר מרדים ולא מעורר. אני יכול לומר לך על דבר אחד וזה, אינני חושב שאנחנו הזנחנו משהו בצה"ל מפני שקיווינו ואמרנו, "מלחמה לא נראית, המלחמה רחוקה ואולי לא תתחדש בכלל". אינני חושב שצה"ל מבחינת ההרכב שלו נאמר, שהוא צבא באיזשהו דבר פיגרנו או לא עשינו, זאת אומרת, חיל האוויר והשריון וההרכב, חלקו של חיל האוויר בצבא, כמותו, הרמה הטכנולוגית שלו. האימון של האנשים, הכושר של האנשים, יש בהם איזשהו פגם? כלומר, האם משום שאנחנו אמרנו רגיעה, האם בגלל זה אנחנו הזנחנו את הנשק שלנו? כלומר, את הצבא?

האם בגלל זה אנחנו הזנחנו את הנשק שלנו? כלומר, את הצבא? או המדינה? אני אינני מדבר כרגע רק על משרד הביטחון, שר הביטחון, המטה, המדינה כולה, בסופו של דבר, חסכה כסף מהצבא? לא נתנה לצבא את מיטב אמצעי... עכשיו, חשבנו אולי באפריל, שנה הבאה, נקטין את הגיוס משלוש שנים ושלושה חודשים. אבל כל הגיוס הזה. חיל האוויר הזה, התקציבים, הרמה, הטכנולוגיה, יש דברים שאין לנו, שפנינו ולא קיבלנו, סוגי נשק נגד טנקים מסוים אישי, שלמצרים ישנם, הם קיבלו מברית המועצות, ואנחנו בעצמנו איננו יכולים לייצר אותו ולא קיבלנו. אבל פרט לזה, הרמה,

אבל פרט לזה, הרמה, ההרכב מבחינת צבא שמורכב מאוויר, משריון הוא נכון בדיוק לדבר הזה. אינני חושב שהאווירה הרגועה הביאה לזה שלא היה לנו צבא, שהוא מודרני, מוכן למלחמה, מאומן ולוחם מצוין. אם לדבר על התחושה של העם בארץ הזו, לגבי מצב הרגיעה, הייתה תחושה של רגיעה.

אם לדבר על התחושה של העם בארץ הזו, לגבי מצב הרגיעה, הייתה תחושה של רגיעה. אינני מדבר על ההכנות של הצבא, התחושה של העם.

אינני מדבר על ההכנות של הצבא, התחושה של העם. זה עם שאיננו רוצה מלחמה, איננו רוצה מלחמה, הוא מקווה לשלום, הוא מאמין בשלום. וכאשר ראה שנגמרה המלחמה וחיים כך וחיים עם ערביי השטחים וחיים עם הגשרים הפתוחים ונאצר הלך לעולמו וסאדאת וערבי אחד אומר, וערבי שני אומר, הוא ממש דבק בחיי השלום האלה ואולי זה הטוב שבדבר.

מר דיין, האם לפי הערכתך הגענו בעצם, בימים האלה, למיצוי יכולת ההתגייסות של העם כולו בעורף, במשק, בכלכלה?

האמת היא שאני אינני בקיא בזה, אני כל הזמן הזה נע בין החזיתות, הצפונית והדרומית, אבל אני חושב שאנחנו צריכים בראייה לטווח רחוק להיות מוכנים לגיוסים מאוד מאוד כבדים, לא רק של היישוב בארץ, גם של העם היהודי. אני קודם נקבתי במספרים 820 אלף חיילים ו-1,100 מטוסים ו-5,000 טנקים. ו... וכול ה-ו' שהולכים עם זה. ואנחנו צריכים בכדי להיות מוכנים לעתיד בהשקעות רציניות מאוד. עכשיו יש פה נקודה שאתה שאלת אותי עליה לגבי סוריה ואני רוצה לחזור אליה עכשיו.

עכשיו יש פה נקודה שאתה שאלת אותי עליה לגבי סוריה ואני רוצה לחזור אליה עכשיו. אולי לסיים בזה. אינני יודע איך המלחמה הזאת תסתיים מבחינת הפורמולה, אני מאמין שאני יודע איך היא תסתיים מבחינת ההכרעה. לא רק שהסורים נמצאים על דמשק ושומרים עליה, אלא שתהיה, יהיה קרב הכרעה רציני, ובמצרים, שהם יזכרו אותו, ולא יתגעגעו אליו. אבל אינני בטוח שאותה תופעה שראינו בעבר, שהם אינם רוצים לעשות שלום, התופעה הזאת לא תקבל כעת עוד שלב, לא תצעד עוד שלב קדימה, שהם לא ירצו גם לעשות הפסקת אש. קודם הייתה הפסקת האש, אבל שלום לא רצו לעשות.

קודם הייתה הפסקת האש, אבל שלום לא רצו לעשות. עכשיו יכול להיות שגם הפסקת אש פורמלית לא ירצו לעשות. כלומר, כשם שנהנינו בעבר ממציאות של שלום, אותה מציאות של שלום, שלום רעוע וכן הלאה, בלי שיסכימו לעשות איתנו שלום פורמלי, אני חושב שייתכן, ייתכן שייווצר גם מצב כזה שלא נקבל מהם את החתימה להפסקת אש והפסקת אש היא תהיה תוצאה של חוסר יכולתם לא לומר, לפתוח באש, אבל להתמודד איתנו, להתמודד איתנו באש. כלומר, יש מן מצב כזה פתוח לפחות לתקופה ארוכה, הם אינם רוצים לעשות אף צעד, בשלב זה, אף צעד לקראתנו. קודם לא רצו לעשות שלום ועכשיו אינם רוצים לעשות הפסקת אש. סוריה איננה רוצה עכשיו לעשות הפסקת אש כאשר אנחנו יושבים לא ברמת הגולן,

סוריה איננה רוצה עכשיו לעשות הפסקת אש כאשר אנחנו יושבים לא ברמת הגולן, 40 קילומטר מדמשק. במצב כזה ועם הסיוע הסובייטי הכבד הזה, כבד מאוד, עם טכנולוגיה גבוהה, במצב הזה, יכול להיות שצריך לחיות זמן רב, ונוכל לחיות זמן רב, אבל נצטרך לגיוס גם של מלוא העזרה מידידים לא בחיילים, בציוד. של העם היהודי ושל הציבור בארץ.

אני מודה לך, אדוני שר הביטחון. ועתה נחזיר את השידור לאולפן בירושלים.