מחיר המלחמה של קיבוץ בית השיטה
23 באפריל 1974 · עורף
after_021
41:39 אורך15 פנים16 מוזכרים84 רגעים
על הכתבה
חברי קיבוץ בית השיטה מספרים על הגיוס הפתאומי, קליטת מפונים והמחיר האנושי הכבד שגבתה המלחמה מן הקהילה.
תושבי הקיבוץ מספרים על ימי המלחמה ועל הבנים והבעלים שנפלו, על הפחדים והחששות, הניסיון לנהל חיי שגרה ולשמור על קשר עם הבנים בחזית, ועל ההתפכחות מאשליות ככל שהימים עברו. סרטו של חיים גיל
מפת הכתבה
מי נראה במסך ומתי נאמר כל שם, לאורך 41:39 של הכתבה. לחיצה על כל קטע פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. ירוק: נראה במסך; כחול: נאמר בתמליל.
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?
מי זה?סיניסואץמושי שחוריצפתאלוןלנתןמלוימןתיץחק0:0041:39
מי מופיע בכתבה
מוזכרים בכתבה
רגעים
לחיצה על שעון פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. מתחת לכל משפט: מי נראה במסך ומה נאמר באותו רגע.
0:02
אני הוקפצתי בשעה 2 אחר הצהריים של אותה שבת על ידי שכן טוב שלנו, אחר כך נהרג, בקריאה ש"זאת לא שעה לישון, הגיע הזמן לקום, המלחמה התחילה". כל השעות הראשונות, ההתייחסות האישית שלי הייתה... פשוט לא רציתי להאמין בזה, ואני חושבת שגם כל אלה שהיו מסביבי ועוד היו כמה בחורים. כמשהו, איזושהי תקרית מקומית, משהו שייגמר עוד מעט, משהו שבעצם לא יכול לקרות שזה כבר קורה שוב. אבל בשעות הערב, כשליוויתי את הבעל לאוטובוס
0:47
אבל בשעות הערב, כשליוויתי את הבעל לאוטובוס הייתה חרדה עצומה. בעיקר משום שבסך הכול, תוך 6 שנים הייתי צריכה כבר ללוות פעם שניה את הבעל לחזית. הרמז הראשון שמתבשל משהו רציני
1:05
הרמז הראשון שמתבשל משהו רציני הגיע לבית השיטה בצורת ידיעה שעומדים להביא אלינו את הנשים והילדים של מרום גולן, כ... קרוב למאתיים נפש, לא? זה קצת הדהים אותנו, הדבר הזה, וכבר התחלנו לחוש שמשהו מתרחש, כמו בכל הארץ, לא היו שידורים ולא ידענו שום דבר. ב-14:00 כבר ידענו שפרצה המלחמה וכבר התברר שאנשי מרום גולן לא יוכלו להגיע בתכנון שהיה מתוכנן מראש.
1:50
וכבר התברר שאנשי מרום גולן לא יוכלו להגיע בתכנון שהיה מתוכנן מראש.
1:54
ב-11:30 ישבתי בחדר המזכירות והודיעו לי שמרום גולן יגיעו כעבור שעתיים. באותו רגע ידעתי שאנחנו במלחמה. לא היה לי צל של ספק שהמלחמה פרצה, שאנחנו במצב קשה. באותו רגע קראתי ללוי מן, והשליחים, כבר היו ילדים שליחים, שלחתי ללוי מן, ולאקונומית, ולמחסנאית בגדים ולחדר האוכל שיכינו אוכל, איך העניין הזה התארגן. תיכף ומיד היה צוות שפינה את חדרי הילדים ואת בתי הילדים, וריכז והוציא. תיכף היה צוות שנסע למשקים והביא מיטות, לא היו לנו מיטות מספיק. וכמו שאנחנו מדברים על לוי מן, לוקחים את לוי מן. כמו שקראתי לנתן, שיעזור לארגן את העבודה,
2:39
כמו שקראתי לנתן, שיעזור לארגן את העבודה, כמו שאנחנו מדברים, לקחו את נתן. עליתי למעלה לחדר האוכל לראות, כבר חדר האוכל היה מוכן, שולחנות ערוכים במפות וצלחות, וחדר האוכל מוכן לקבלת מרום גולן.
2:54
וחדר האוכל מוכן לקבלת מרום גולן. אני זוכר את הבן שנפל, שהוא השתתף ביום ההוא, שבת, יום כיפור, פינוי והכנת המקלטים, ופנינו אז אליו ואמרנו לו שיחזור כי בוודאי עוד מעט הוא יצטרך לצאת. הוא לא היה מוכן לזה, ועבד עד שקיבל צו גיוס. אכלנו את ארוחת הערב איתו.
3:39
ישבנו איתו כשחיכה לאוטובוס שהיה צריך לקחת את המגויסים של הגדוד שלו, השריון. ונפרדנו בלחיצת יד.
4:11
אני הלכתי לעיר העתיקה, לכותל, ומשם עליתי לשכונה. הלכתי לבית כנסת, ראיתי את הילדים, ושמענו אזעקות ולוקחים את החיילים לצבא, מילואים. חיכיתי שם עד שהתחילו כבר להדליק ובאתי הביתה, אכלו הילדים והתחילו ללכת.
4:43
אנחנו התכנסנו פה כולנו אחרי גמר הצום, באנו לאכול אצל האמא, וההרגשה הייתה לא טובה וגם לא כל כך נעימה. כשיודעים שאנחנו פה כל האחים, שישה צריכים להתגייס ובכל רגע עלולים לקרוא לנו, ואנחנו כבר חיכינו לזה, וכך באמת היה. באו עם הצווים וכל אחד הלך ליחידה שלו. אני, קראו לי עוד לפני כן מהבסיס,
5:21
אני, קראו לי עוד לפני כן מהבסיס, אבל אני כבר רגיל לכוננויות ואני הייתי ברגילה, אז אמרתי: "ננצל את זה". כשהתחילה הצפירה, ככה אמרתי שזה עסק רציני, חזרתי לבסיס.
5:33
והצווים הגיעו אחד אחרי השני.
5:36
אני חיכיתי עד יום ראשון בבוקר. כשראיתי שלא קיבלתי את הצו, אז מאחר ואנחנו מבצעים עבודה למשרד הביטחון במחנה, זו למעשה החטיבה שאחי יצחק ז"ל משרת שם במילואים. אז לקחתי את האוטו ונסעתי לחטיבה. ופניתי לקצין המבצעים ושאלתי אותו אם אני יכול להצטרף, אם אני יכול להביא להם תועלת, אז הוא אמר לי: "כן, ברצון". הוא חייל אותי במקום ונתן לי את הציוד האישי, ועליתי איתם לרמה.
6:19
רציתי לעצור אותו לכמה שעות, ואולי אפילו לעוד יום נוסף, אבל הוא בשום אופן לא הסכים. בדרך הוא אמר לי: "אם יקרה משהו אז אני סומך עלייך".
6:39
גויסו מאיתנו מעל 90 חברים, היו מגויסים, כולל הצבא הסדיר. זה מעל ל-50% של הגברים, וכמובן ה-50% הבריאים והצעירים, אנשי עמדות המפתח.
6:55
תוך כדי כך רכב אחרי רכב נכנס למשק ולוקחים עוד אחד ועוד אחד. חיפשו את משה שחורי, אחר כך הוא נפל. והתמונה האחרונה שלי, בא איזה קצין, או מישהו, אני לא יודעת, אומר :"תקראי, אין לי זמן, תקראי לו מהר". שלחתי, נדמה לי את הגר, לקרוא לו, והוא בא עם הנעליים ביד, וככה אני זוכרת אותו, נעליים ביד, לא הספיק לנעול, ורץ מהר, כמו ששחורי.
7:20
לא הספיק לנעול, ורץ מהר, כמו ששחורי. הבן הצעיר שלנו היה בצבא סדיר, זה היה בשנה השלישית של השירות שלו. והוא גמר קורס קצינים בקיץ ונשלח לסיני. בביקור האחרון שלו בבית השיטה, זה היה בערך שבועיים לפני פרוץ המלחמה, הוא בא כרגיל, חופשה של שבת. החיילים בדרך כלל, לא סיפרו שום דבר, או כמעט שום דבר, על מה שמתרחש אצלם בסיני.
8:05
או כמעט שום דבר, על מה שמתרחש אצלם בסיני. אבל פה ושם, כשמנסים לחלוב את הבחורים הצעירים על ידיעות, אז הוא סיפר על דלות הכוחות שישנם מול סואץ, וככה הוא חזר לשם.
8:35
לי יצא כמה שעות טובות משזזנו... מהמחנה עד שהגענו לחזית, לנסוע על זחלים. ופשוט, איפה שהיחידה שלנו ישבה, זה די רחוק מהגבול הסורי. אותן שעות, כשאתה נוסע על הטנק, אתה מנותק בעצם ממה שקורה, אתה נמצא עם הצוות שלך או המחלקה שלך ובייחוד שהיציאה לא הייתה הכי מסודרת, כפי שאנחנו יודעים ומכירים.
9:20
כפי שאנחנו יודעים ומכירים. אתה נוסע ואין לך קשר בדיוק, לא רק שבדיוק, בעצם לא ידענו כלום.
9:29
בעצם, בתוך הלילה הארוך הזה שלא נגמר, היה איזשהו ניסיון של הרגעה עצמית, מתוך ידיעה ברורה שצריך להמשיך לתפקד בתקופה הזאת, גם כאמא וגם כ... אני במקרה מורה, כמחנכת בבית הספר. שני הדברים האלה כמובן, היו קשים ביותר. יחד עם כל הפחדים והחרדות להמשיך לחיות כאילו, כלפי הילדים לפחות, לשמור על מורל ו... כאילו לא קרה שום דבר.
10:14
התחילה ראשית ההתארגנות, איש לא ידע שום דבר.
10:14
התחילה ראשית ההתארגנות, איש לא ידע שום דבר. בשעה 14:00 החלו ההרעשות הגדולות על המשקים, נשמעו הצפירות הראשונות. אם לומר את הרגשתי האישית אז, אני הייתי משוכנע שכל העניין יסתיים תוך כמה שעות וגם אמרתי לחברים שהיו איתי, ואם אנחנו נמשיך להתארגן בקצב הזה, אנחנו נגמור את המלחמה בתוך הסככות. היה ברור לי שהכוחות שמצויים בקו הצפוני יבלמו תוך פרק זמן קצר ביותר את ההתקפה הסורית, שאיש לא ידע מה הם ממדיה באותו יום.
10:53
את ההתקפה הסורית, שאיש לא ידע מה הם ממדיה באותו יום. ביקרו אותנו חברים של אלון ששירתו באותה גזרה. ביניהם היה בחור צעיר שאף פעם לא הכרנו אותו, לא שמענו את שמו, והוא סיפר על הרגעים האחרונים שלפני פרוץ המלחמה. זאת אומרת, הוא ואלון יצאו לתצפית באחד התעוזים של השריון. והנה הופיעו המיגים הראשונים. מיד הייתה ריצה לטנקים וליתר הכלים שהיו שם,
11:38
מיד הייתה ריצה לטנקים וליתר הכלים שהיו שם, וזהו זה, מהבן הזה, למעשה כשבוע ימים לא שמענו שום דבר.
11:45
וזהו זה, מהבן הזה, למעשה כשבוע ימים לא שמענו שום דבר. עם ההודעה הרשמית הראשונה של שר הביטחון על החללים שנפלו, היה ביניהם גם הבן הזה, אלון. את יצחק פגשתי ביום ראשון לפנות בוקר בצמח.
12:08
את יצחק פגשתי ביום ראשון לפנות בוקר בצמח. הוא עצר עם הטנק והחלפנו כמה מילים.
12:23
אנחנו עלינו ב-4 וחצי, סליחה, ב-8 בבוקר מצמח, וקרוב לאל על חטפנו הפגזה, אני זוכר היטב, זה היה מיג שירד על אחד הזחל"מים של החטיבה והיו שם כמה נפגעים, אז הסתתרנו בצידי הדרך. וכשהייתה קצת רגיעה, אז ראיתי אותו שוב עם הטנק. ראיתי אותו עם הטנק, זה היה קרוב לאל על ושאל אותי מה אני עושה פה?
13:08
ושאל אותי מה אני עושה פה? אמרתי לו שהצטרפתי, זרקתי לו סיגריות, ושאלתי אותו איך אני יכול להשיג אותו בקשר. אז הוא נתן לי את הקוד שלו במכשיר קשר ורשמתי את זה לפניי. וכבר ביום ראשון בערב, ביום ראשון בערב, ביום שני, כן, ביום שני ניסיתי לקרוא לו במכשיר ולא הייתה תשובה.
13:48
ביום שני, כן, ביום שני ניסיתי לקרוא לו במכשיר ולא הייתה תשובה. נשלחתי לאיזה מקום שיצוותו אותי. אז שלחו אותי עם איזה יחידת טנקים וירדנו לסיני. אז לא היה לנו ביחידה שום פלוגת מפקדה שיכלה לסדר לנו דואר או משהו כזה, היינו יכולים רק לשלוח דואר. אז אני תמיד הייתי כותב מכתבים הביתה, כל יום, שניים, אחד. בכל המכתבים שלי הבעתי את הדאגה ליצחק, ידעתי שהוא שריון. אני גם הרגשתי את המלחמה בתור איש שריון וראיתי כמה זה מסוכן, כי ראיתי גם טנקים שנפגעים. מיום חמישי עד יום שבת היינו כל הזמן תחת אש ארטילרית.
14:28
מיום חמישי עד יום שבת היינו כל הזמן תחת אש ארטילרית. ביום שבת כבר תפס אותי איזה פגז, ונפצעתי. הגעתי לבית חולים והתקשרתי משם, אמרתי שאני נמצא בצפת והכל בסדר איתי. ומה שכן, אני ידעתי בבית שדואגים ליצחק.
14:51
אני, הייתה לי הרגשה לא טובה, בכלל. בשביל... שמעתי מכל הילדים, לפעמים טלפונים ומשהו, אבל מיצחק לא שמעתי. הייתה לי הרגשה לא טובה.
15:07
התקשרתי הביתה ביום רביעי, 3 ימים אחרי שהודיעו למשפחות. אז התקשרתי הביתה אליי, אשתי ענתה לי בטלפון וביקשה שאבוא הביתה מיד. אמרתי לה שמה זה לבוא? אני כרגע לא יכול. שאלתי אותה אם קרה משהו ואני צריך לבוא, אז היא ניסתה להתחמק וחמתי לקחה את הטלפון. כשהבנתי, כשהיא עונה לי בבכי אז עזבתי ב-12 בלילה.
15:52
הגעתי לכאן ב-3 לפנות בוקר. איך מצאת פה את הבית? כשבאתי היה הכול חשוך, באתי למחרת בבוקר. היה לי קשה להיכנס לבית, ישבתי כמה שעות בחוץ.
16:18
אני ישבתי ליד הזחל, זה היה... ובשעה 9 ככה, שתינו קפה, אני זוכר, ולא יודע, הרגשתי הרגשה כזו, מין הרגשה לא טובה, אני ועוד חבר שלי. אז הוא אומר לי שנעלה בבוקר לאיזה בסיס צבאי שיש שם טלפון, להתקשר, אמרתי לו בסדר. אז הוא העיר אותי ב-4 בבוקר והגענו לשם וחיכינו בתור. חיכינו בתור איזה שעה, עד 5 בערך, ככה, והתקשרתי הביתה, אחי ענה לי, אמר לי שאני צריך לבוא הביתה, אז אמרתי לו אי אפשר, אנחנו... זה מלחמה, אי אפשר לבוא. הוא אמר לי אז... הוא ניסה להגיד משהו,
17:03
הוא אמר לי אז... הוא ניסה להגיד משהו, אז בדיוק אמא שלי עלתה על הקו והסבירה לי את המצב. תפסתי טרמפים והגעתי הביתה.
17:14
היו ימים של דאגה. ואותנו, ואני חושב, את כל חברי בית השיטה, אני יכול להגיד באופן אישי, אבל הרגשתי היא כל בית השיטה, חיה בהרגשה שעלינו לקיים את המשק, את העבודה, להמשיך לחיות. ומיד, בימים הראשונים,
17:47
ומיד, בימים הראשונים, נער שהיה בין בית ספר ובין צבא ונהיה מרכז ענף הכותנה, מושיב אותי על טרקטור לאחר הפסקה רבתי, ואני יוצא לכסח את שדות הכותנה. ובעצם אם חושבים על זה רגע, זה אבסורד שאין כמותו. זה כבר לא, זה לא איזה דבר בוער, את הכותנה כבר קטפו. זה לא נוגע לעבודה של השנה, זה נוגע לעבודה של השנה הבאה. אם לא יכסחו עכשיו את הכותנה ולא יכינו את השטח, לא תהיה כותנה בשנה הבאה.
18:32
אז יוצאים עכשיו, בתוך המלחמה, לעשות את העבודה של השנה הבאה. אבל הייתה לי הרגשה ברורה וחריפה שרק ככה החיים מוכרחים להתנהל, שאי אפשר לעמוד, לא ליילל ולא להפסיק, ולא לשאול מה יהיה, ולא לחשב הרבה חשבונות מה נחוץ ומה לא נחוץ, מה כדאי ומה לא כדאי,
19:17
מה כדאי ומה לא כדאי, אלא מוכרחים להמשיך את מערכת החיים, מגוחך לומר, כאילו לא קרה שום דבר.
19:26
הימים האלו, היומיים-שלושה ימים האלו, הם היו יחידה אחת, חטיבה אחת, זה לא היה יום ולילה, התארגנות ומחשבה. ההרגשה העיקרית הייתה שלחץ רציני מאוד, לחץ חזק שאתה באופן אישי, כשאתה מסובב את הראש אחורה אתה רואה שבעצם בתחילה,
19:59
כשאתה מסובב את הראש אחורה אתה רואה שבעצם בתחילה, איפה שהתחלנו להילחם, מי שסובב את הראש אחורה ראה את עמק הירדן מתחתיו. לי זו הייתה הרגשה קשה מאוד, ואיזה מין חוסר אונים שדוחף אותך, שלא נותן לך הרבה מה ומו להתלבט או לחשוב.
20:24
אני זוכר שערב אחד, כאשר הבן הבכור ביקר אותנו לרבע שעה, כאשר היה צריך להודיע במשק שכן על נפילת בן מיחידתו. והוא שאל אותנו, מה נעשה בבית? אז סיפרנו לו שאנחנו עובדים, מקיימים את המשק. במקום העבודה שלי,
21:09
במקום העבודה שלי, שאנחנו שולחים את הפרי לחוץ לארץ למרות כל הקשיים, עם כל מכונית שמזדמנת לנו, שהאוניות מפליגות. ואני חושב שאמרנו לו בזה שאנחנו נותנים את חלקנו.
21:41
בכל המלחמה היה איזה מין רגש ותחושה מלווה של איזשהו דבר אבסורדי ומכוער ומסליד, ויחד עם זה, באיזשהו מקום תהומי אני הרבה פעמים תפסתי את עצמי חושב שיש בזה אולי מהרגעים הגדולים ביותר שאדם יכול להגיע אל עצמו. אתה מגלה אז את הפירוש הציורי של רגע של אמת. ואסור לקרוא לזה כך בכפיפה אחת, אבל אתה באיזשהו מקום מגיע אל עצמך בדרך הנוראה והאבסורדית הזאת.
22:17
מה נחוץ? מה צריך לסדר? להיות פעילים, לדאוג, לא להיכנס לבהלה, לא לפאניקה. לראות את הכול, לרדת למקלטים.
22:37
במסגרת היחידה, בימים האלו היו לנו קרבות קשים מאוד. הייתי בוודאי מנותק ממה שקורה בבית, מנותק ממה שקורה גם אפילו בחזית הצפון, עם יחידות אחרות. כל אחד ראה את אזור המערכה שלו, את המלחמה שלו. לפעמים זה היה בקושי את הטנק שלו. ולמען האמת, גם בימים האלו לא שלחתי דרישות שלום הביתה.
23:18
ולמען האמת, גם בימים האלו לא שלחתי דרישות שלום הביתה. כל יום קמנו עם בנימין והדבר הראשון, לבדוק מי שלח דרישת שלום. ואם יומיים כבר לא נשלח, אנחנו לא יודעים משהו עליו, שלושה ימים, אז הדאגה מתחילה לכרסם בלב, וככל שמתארכים הימים, עשינו משבצת לכל יום, ליד כל שם. מתי, באיזה שעה ובאיזה יום הגיעה ממנו דרישת שלום. כשהתחילו הימים לגדול ואתה לא קיבלת דרישת שלום, אלי רחמים, פתאום ראינו שלא מקבלים ממנו.
23:48
ממנו שמענו פעמיים. מכתב, גלויות, באחת הגלויות הוא דואג לנו. בו בזמן שדאגנו לו.
24:12
ככל שהימים עברו הייתה ההתפכחות הבלתי נעימה מהאשליות של מלחמת ששת הימים, שכל אחד עבר את זה וזכר את זה. לאט לאט נכנס בתודעה שזה עניין ממושך, שיש פה לחימה עיקשת. ויחד, במקביל, התחילו להגיע ידיעות מחברים שלנו שנפלו בחזית הצפון, ויותר מאוחר גם עובר מפה לאוזן, חברים בחזית הדרום. יותר ויותר המחשבות היו, ככל שהימים עברו,
24:57
יותר ויותר המחשבות היו, ככל שהימים עברו, על הבית, על מה שקורה, ועל אותם שמות שפעם תפסו אותך בנקודת תדלוק, ופעם תפסו אותך באיזושהי נסיעה על הכביש.
25:14
כל ידיעה כזו היא סיפור בפני עצמה מבחינת ההתרחשות סביבה. את מרבית השמות אני קלטתי בגזרת איסמעיליה, מהצד המערבי של התעלה. וקרוב מאוד להפסקת האש. זה, סיטואציות מסוג כזה, שלא מותירות לך אולי זמן, הייתי אומר, זה לא כל כך זמן שעון, זה איזשהו זמן רוחני, לקלוט את הדברים. קיבלתי מכתב, אני חושב, סמוך לסיום המלחמה,
25:53
קיבלתי מכתב, אני חושב, סמוך לסיום המלחמה, שידעתי מפיו על חמישה או שישה נופלים. וכשכבר הסתיימה המלחמה, כמה ימים אחרי זה, התחילו להתהלך שמועות ביחידה ובכלל, השמועה עברה מפה לאוזן. שלבית השיטה, יש עשרה חללים, אחר כך זה הפך ל-11, וכמובן שסירבתי להאמין לדבר הזה.
26:25
התחושה הראשונית שנקלטת היא שלא יכול להיות המחר כפי שהיה אתמול. אתה מנסה לתרגם את זה לדברים פשוטים ביותר, יום-יומיים. אדם שהוא חלק מיומך, וחלק מהסביבה שלך, הוא לא יהיה עוד. ואתה מנסה למצות את כוח הדמיון שלך ואתה בונה תמונה תחליפית למציאות שהייתה. אתה לא מצליח לעשות את זה ואז אתה איכשהו שט במין חלל של... קשה לי אפילו למדוד אותו ולקרוא לו בשם.
27:04
אני חושב שהיא קיבלה את זה די קשה, זה ברור, זה בכל זאת בן. אבל כלפי חוץ, היא השתדלה לא להראות את זה, שאולי בגללנו לא... שזה לא יעיק יותר מדי עלינו, שאם אנחנו נראה אותה כל הזמן מדוכאה. לא בגלל שהיא אימא שלי, אבל היא אימא ממש חזקה,
27:40
לא בגלל שהיא אימא שלי, אבל היא אימא ממש חזקה, אני חושב שהיא הכי חזקה בעולם.
27:46
אני אתן לך למשל דוגמה קטנה, כשעלינו להר המנוחות, כשקיבלנו ידיעה לעלות בפעם הראשונה, אז זו הייתה הפעם הראשונה שעלינו והיא התנהגה ממש יפה שם, כי היו הרבה אימהות שהיה קשה ממש לראות איך שהן התנהגו, והיא התנהגה ממש למופת, הייתה שקטה ורגועה. היא הראתה את זה כלפי חוץ, כמובן. ולא רחוק מאותו מקום שאח שלי היה, שהוא נמצא שם, התנהגה שמה איזה אמא שהיא ממש לא רצתה לקום מהמקום והאמא שכנעה אותה, ודיברה איתה, והיא אמרה לה שאנחנו לא היחידים,
28:31
ודיברה איתה, והיא אמרה לה שאנחנו לא היחידים, שיש עוד הרבה כמונו. הייתה בוכה על הקבר של הבן
28:39
הייתה בוכה על הקבר של הבן ואמרתי לה: "תראי, גם הבן שלי נפל, הנה, על יד הבן שלך, אבל מה נוכל לעשות? אנחנו מוכרחים להשלים עם המצב ותקומי, מספיק". אז לא רצתה, בכוח אני הקמתי אותה ולקחתי אותה. אז אמרה לי: "נכון, את צודקת, בטח. אבל הילד שלי היה טוב". אמרתי: "איזה ילד היה רע? כולם ילדים טובים וכל ילד לאמא שלו הוא יקר. אבל מוכרחים להשלים עם המצב, מה נעשה?" שתקה, אחרי איזה רגעים היא קמה, והיא באה, לקחתי אותה, הלכנו לאוטובוס.
29:24
שאלה, קרוב את הקורבן. אין לנו ברירה. לא לחיות ככה ולא לחנך ככה את בנינו. זה מכלול שלא ניתן לחלוקה. להזדהות. לעמוד לרשות.
30:09
לעמוד לרשות. לעשות מה שצריך לעשות. השאלה איננה עד מתי? השאלה היא איך? איך נעמוד?
30:33
אני חושב שאחד הדברים החשובים שחיזקו את רוחנו הייתה העובדה שלא עבר ערב שלא נפגשנו ביחד. ואם זה היה להודעות פורמליות על התנהגות, על הנעשה היום-יומי במשק, או פעולה תרבותית רצופה. והתוכן היה חשוב,
31:18
והתוכן היה חשוב, אבל אני חושב שיותר חשוב הייתה הפגישה המשותפת של כל החברה. אני מציין שאחרי שנודע לנו על נפילת הבן הצעיר, הרגשנו מהשותפות הזאת במשק, מצד מאות חברים,
32:03
בתנועה, מצד כל המכרים, לא ידענו שיש לנו כל כך הרבה מכרים וידידים, ולא ידענו שיש לבן כל כך הרבה חברים וידידים. כל החברים, ובכלל זה המשפחות השכולות,
32:20
כל החברים, ובכלל זה המשפחות השכולות, וחברי מרום גולן, שכבר נזכרו. בעצם, אינני יודע אם היו כאלה שהיו... שרצו להיפלט, או שנפלו ברוחם, אבל הפעילות הזאת של החברה ביחד, היא בעצם לא נתנה לאנשים ליפול. ככה זה היה בחיי החברה, וככה זה היה בעבודה.
32:58
הפגישה הראשונה שלי עם הבית במלחמה הזו הייתה שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. היחידה שלי לחמה בחזית הצפון, וירדה לאחר מכן לחזית הדרום. וביום הקצר שבין זה לזה, נקלעתי הביתה. זו הייתה חוויה מרגשת מאין כמוה. אני יודע שהציבור רצה לשמוע, שמח לראות, וזה היה נחוץ לו, אבל קשה לתאר כמה חשובה הייתה הפגישה הזו בשבילי. כמה היה נחוץ לי המפגש עם הבית, והנה הבית עומד על תילו. לא יודע מה עבר עליו במשך השבועיים, אבל ראיתי אותו בכוחו.
33:43
לא יודע מה עבר עליו במשך השבועיים, אבל ראיתי אותו בכוחו. ראיתי את המשפחה שלי, והיא לא קטנה. ראיתי את החברים, ראיתי את כל הציבור בחדר האוכל בערב. זו הרגשה נפלאה של כוח.
33:59
חיפשנו גם נחמה וחיזוק בכלי התקשורת. אני חושב, איננו יכולים לעבור על זה בשתיקה שכלי התקשורת לא ידעו, בייחוד העיתונות, לא ידעו לעמוד במבחן של המלחמה הזאת. אותי מאז, בכל אופן, שאני מכיר קצת עברית, יודע קצת עברית, מאז שאני חי במשק הזה,
34:44
מלווה משפט אחד: כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. מהרוח הזאת, שליווה אותנו זה עשרות שנים, מאז בעצם שאני מרגיש שאני שייך לעם היהודי. מהרוח הזאת, לא הרגשתי הפעם מחוץ לבית הזה, הייתי אומר, אפילו מאומה. ולפעמים, וגם בשבועות האחרונים,
35:29
ולפעמים, וגם בשבועות האחרונים, כשאני קורא ראיונות עם גנרלים, אני נפגע מהרוח הזאת של ייאוש, של אלה שאומרים עכשיו: "הם ידעו", ואני שמעתי אותם, או אחד הגנרלים, לפחות. שמעתי, נדמה לי בחודש יוני, בחדר האוכל הזה, הוא לא סיפר לנו שהוא ידע מה שהוא יודע היום,
36:14
הוא לא סיפר לנו שהוא ידע מה שהוא יודע היום,
36:16
כי אינני מאמין שהבנים שלנו נפלו על מחדלים,
36:21
כי אינני מאמין שהבנים שלנו נפלו על מחדלים, אלא נפלו למען העם, למען הבנייה. אני הייתי רוצה שאלה שרק מדברים ויודעים לדבר על מחדלים וחוסר אונים, יקומו, יבואו במקום הבנים שלנו שנפלו,
37:06
יבואו במקום הבנים שלנו שנפלו, ימלאו את מקומם, אם לא בבית השיטה, יותר חשוב בבקעה, בגולן, לא בהתיישבות הפגנתית, אלא בהליכה להתיישבות, לעבודה, במילוי חובתנו, כמו שהבנים מילאו את חובתם.
37:56
הבנו שזו הייתה, למעשה זה... כשאומרים "מילוי חובה" שעל כל אזרח במדינה למלא אותה, ויהיה המחיר אשר יהיה. ואנחנו, זה למעשה המחיר שאנחנו שילמנו במלחמה הזו.
38:23
עכשיו, אנחנו יודעים מה... היו פה האשמות כבדות על מחדל ולא מחדל. אני לא מתייחס בכלל לדברים האלה. יצאנו כמו שיצאנו.
38:48
מה לעשות, מוכרחים להשלים עם המצב, איך שלא יהיה. צריך להתגבר על זה. לו היינו יותר פיקחים ומחושבים,
38:58
לו היינו יותר פיקחים ומחושבים, סוף סוף, לפחות להלכה, אפשר לכוון בנים. אז מישהו יכול להגיד שקובעים מכסות, ילכו 10% או 20% ליחידות קרביות, ויש עוד יחידות בצה"ל, ילכו לשק"ם, ילכו לאפסנאות, ילכו לסדנאות, ילכו. כי אמנם ודאי נפלו אנשים מיחידות שונות, אבל כל הנופלים שלנו הם מהיחידות הקרביות. אני יכול להחזיר את השאלה לשואלים, או לחוגי השואלים.
ועוד 4 רגעים בכתבה. לצפייה המלאה באתר כאן