חיילי השריון הצעירים שהצילו את הגליל

חיילי השריון הצעירים שהצילו את הגליל

14 בדצמבר 1973 · צפונית

after_030

14:12 אורך37 פנים10 מוזכרים59 רגעים

צפייה באתר כאן

על הכתבה

לוחמי השריון הצעירים שבלמו את הסורים ברמת הגולן מספרים על הקרבות, על האחריות הכבדה ועל ההחלטה להמשיך בשירות קבע.

חיילי השריון הצעירים, שרובם חיילים בסדיר בני 20-18, משתפים מהוויי חייהם, מדברים על המלחמה שהייתה ועל זו שאולי עוד תהיה, ועל עמדתם לגבי המצב בגבולות. כתבתו של חיים גיל מתוך "יומן השבוע"

מפת הכתבה

מי נראה במסך ומתי נאמר כל שם, לאורך 14:12 של הכתבה. לחיצה על כל קטע פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. ירוק: נראה במסך; כחול: נאמר בתמליל.

0:0014:12

מי מופיע בכתבה

מוזכרים בכתבה

אנשים שמוזכרים

אמי6 נוביק שעל5 גידי א '4 וקיליון3 יובל3 צחי2 גרעם גרין1 גרעם גרין יוס1

מקומות

מרוקו2 הגליל1

רגעים

לחיצה על שעון פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. מתחת לכל משפט: מי נראה במסך ומה נאמר באותו רגע.

טוב, מפקדים בכירים יותר אומרים שאתם, היחידה שלכם, אפשר לומר, הצילה את מדינת ישראל, אתה גם מעריך את זה ככה? תשמע, זה זה מחמיא מאוד, אבל לבוא ולומר שאנחנו הצלנו את מדינת ישראל זה די מוגזם. סך הכול, כל אלה שלחמו פה ברמת הגולן, עד שיחידות המילואים הגיעו, הם הצילו, אני הייתי אומר אולי את הגליל או את אצבע הגליל, אבל לבוא ולומר שהייתה סכנה לקיום עם ישראל, או מדינת ישראל, אני חושב שזה באמת מוגזם.

במסךיאנוש בן גל

נאמרהגליל

אני חושב שזה באמת מוגזם. דבריו של אחד המפקדים ביחידת שריון ברמה. על היחידה נאמר עוד כי היא יחידת שריון סדירה, גיל החיילים הוא גיל גיוס כמובן, בין 18 ל-20.

גיל החיילים הוא גיל גיוס כמובן, בין 18 ל-20. ועוד נאמר כי בקו שעמדה היחידה הזו לא הצליחו מאות הטנקים הסורים לפרוץ, והושמדו על קו הגבול של לפני מלחמת יום הכיפורים. הינה דוקטור, יש פה חלון.

כיליון? -כן? אתה רואה שם בחוץ... לא לדבר אף מילה אחת בקשר.

זה לא היה אנחנו... -קשר, יהיה לנו גשם בבית. על הכיף, אתה אומר? -יאללה.

אתה מקפל את הסוללה, אבל בעל פה? אמרתי לאמי שיסע להודיע להם.

נאמראמי

מה העניין, גדי? כאן צומחים מפקדים כמו אמי, קצין בן 22,

נאמראמי

כאן צומחים מפקדים כמו אמי, קצין בן 22, שמחליט להמשיך בצבא הקבע ומסביר מהי הנקודה.

נאמראמי

הנקודה היא רק, שעכשיו בעקבות המלחמה,

נאמראמי

יותר מכל זמן אחר, אני חש שהצבא זקוק למפקדים, מפקדים טובים. הוא זקוק לאנשים עם יוזמה, אנשים שיכולים להועיל ולתרום, ולמשוך את הצבא קדימה. ולא להקפיא אותו במקום. ואישית, אני חושב שאני מסוגל, וכשאני חש שאני מסוגל, אני מרגיש גם חובה להישאר ולעשות את זה. ולא להיות, אולי כמו הרבה אחרים, שעצות יודעים לתת, הסברים, ולמה, ומחדלים, אבל תכלס לבוא ולהוכיח שהם עושים את זה יותר טוב, הם לא עושים. הינה, זה, מה זה?

הינה, זה, מה זה? נ"טים. -אז למה יש שניים? למה שניים במקום אחד? באותו יום שצילמנו אותה, הייתה היחידה בכוננות בשדה, בטנקים. צוות טנק אחד היה מביט במפות, לראות בפני מה עומדים. אין פה גם... -הינה. זה ארטילריה או נ"טים? זה נ"טים.

נאמרגידי א 'גרעם גרין גרעם גרין יוס וקיליון יובל

שם, גידי בט, מקיבוץ זיקים, שישב בצד וקרא את גרהם גרין. זה מרגמות. זה אותו דבר כמו זה. זה אותו דבר כמו זה. -כן, זה גם כן.

נאמרגידי א 'וקיליון יובל

זה נ"טים אבל. יוס, מראשון, והוא המפקד. זה. זה.

ושם בטנק, גם גידי א', מרמת השרון. יובל, ממושב מגשימים, וכיליון, מבית השיטה. זה בלי קו מקדימה, אתה רואה? איך אתה מפרק נ"ט...

נאמרגידי א 'וקיליון יובל צחי

ליד הטנקים הנגמ"שים, אנשי הסיירת. כמו למשל, צחי, שמשחק שח נגד יריב,

נאמרצחי

בלי להסתכל כלל בלוח. חייל ל-"טי-3". הוא זוכר את כל הצעדים,

הוא זוכר את כל הצעדים, ומהלך המערכה ברור לו לגמרי, בלי להסתכל בלוח. פרש, לוקח את הפרש ל-"די-5".

חייל לוקח את הפרש. וברצינות אפשר לומר, כי כאן מיטב הנוער, בוגרי תיכון רובם, מתנדבים, בני קיבוצים, וכולם בני 18, 20. כזה כמובן הוא גם גילם של המפקדים.

אני חושב שהגיל פה לא משחק הרבה. אני חושב שהמלחמה צמצמה הרבה במיוחד את השנים. אם אני בן 21, או בן 20 או בן 19. אני חושב שאת החוויה הזאת, היא ביגרה אותנו בהרבה שנים, זאת אומרת, נתן לנו... בכלל לראות את החיים מנקודה אחרת. לפני זה היינו, אני חושב שהיינו הרבה יותר ילדים ממה שאנחנו עכשיו. היום מסתכלים על החיים בצורה יותר מבוגרת, יותר לטווח ארוך, יותר בשלים, אני חושב, לחיים. ואתה? בן כמה אתה? אני בן 21.

מה אוכל פופאי? תשע, עשר, תרד. -אבל זה לא... עשר מאונך אין לך פה, נכון? הינה, זה תרד. הוא מת רגע להסתכל, מה זה יודע? אינעל רבאק, אין לזה מספר. בוא, אני אראה לך מקרים כאלה, אתה רוצה לראות? בוא תראה. תסתכל, חכה שנייה. שיש לך שני... הגיע תחמושת. תגיד ל... תחמושת, תראה אותך... אני יורה היום. -זה מופיע לך, שני... תראה איך עושים מלחמות.

תרד, עשר, בדיוק נכנס. מה זה שבע מאוזן? -לא בדקתי. שבע מאוזן, מושב בדרום הארץ... תרד, נגמר ב-ת'... -ערן? ערן? -שמונה, תשע...

זה הצוות שלי, שבעה אנשים, כל הזמן על אותו נגמ"ש, אותם אנשים. כל הזמן סובלים אחד את השני, חיים אחד בתוך השני. אפשר אפילו להגיד שאוהבים אחד את השני.

בוקר טוב.

מה השעה? -מה? כל הלילה לא ישנתם?

איפה ישנו, מה ישנו, בדואים. תגיד, לא קראו לנו בקשר?

מוכרחים להיות אופטימיים. אם אתה לא אופטימי, אתה יכול תוך יומיים כאן להשתגע. אתה אופטימי, וגם אם אתה אפילו מבין שזה לא ריאלי, האופטימיות, אז אתה משכנע את עצמך שאתה צריך ככה להמשיך. חוץ מזה, שזה גם זה ריאלי, אני לא חושב שאין... יש מה להיות פסימיים. אנחנו במצב כל כך טוב עכשיו. אין מה להיות פסימיים, יש להיות ריאליים, בקיצור. להבין את המצב, ולנסות להיות ממש יותר שמחים. זה עוזר נורא.

אבל למחרת מצאנו את חגי עצוב מאוד. ליתר דיוק, מדוכא. החבר'ה אומרים כי הסיבה לדיפרסיה, היא העובדה שלא קיבל דרגה. אבל אנחנו לא שאלנו אותו למה היה עצוב. רגע, בוא'נה, מה זה?

המלחמה, זה ודאי שהיא ביגרה אותי. ביגרה אותי בהרבה, מבחינה נפשית, לא חיצונית אולי. בוא נאמר, בתור מפקד, אני חש היום הרבה יותר ביטחון, אחרי המלחמה. עבורי, זו מלחמה הראשונה. ובוא נאמר, עד היום, שמעתי, כיצד מתנהג אויב, מי הוא האויב שלי, כיצד להתנהג איתו. והיום אני חושב שיש לי ניסיון עצמי, כן? אולי, בוא נאמר, לצערי רב מדי, אבל הוא באמת רב. והיום כשאני מכיר את האויב, אני בטוח... שמצבנו, כן, כרגע הוא הרבה יותר טוב,

כרגע הוא הרבה יותר טוב, ואני אישית, באופן אישי, מרגיש הרבה יותר בטוח, כשאני מכיר אותו. אני יודע שהוא חלש מאוד.

נאמרנוביק שעל

אחר כך ירד גשם, והחבר'ה התחבאו בטנקים.

נאמרנוביק שעל

אחר כך ירד גשם, והחבר'ה התחבאו בטנקים.

נאמרנוביק שעל

מתוך אחד הטנקים מצאנו להפתעתנו את נוביק, שעלה לפני שנתיים, והוא כבר שנה בצבא, טען קשר.

ככה קרה, אז... אין ברירה.

ובתוך אותו טנק עצמו, באותו צוות, רון, מארצות הברית, שנה בארץ, שנה בצבא, תותחן.

לא ידעתי, ידעתי שאני אתגייס, רציתי להתגייס, אבל באמת לא ידעתי שיהיה מלחמה. אבל... ככה, אין ברירה, מה אנחנו יכולים לעשות? -כן.

נאמרמרוקו

ובאותו טנק עצמו, הנהג, כמעט יליד הארץ, בן שבע היה, כשעלה ממרוקו.

נאמרמרוקו

ברור, הייתה לי... גאווה עצמית יש. במיוחד במלחמה כזאת, וניצחון.

כן, אני חושב, אני יהיה 20 עוד מעט, אבל,

אני יודע, יש לי עוד הרבה מה לעשות, וחיים, אני, גם כי אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ עוד פעם. יש לי עוד הרבה מה לעשות. תוכניות. -כן, תוכניות.

אחר כך נסתיימה הכוננות, והיחידה עזבה את השטח, חזרה לבסיס שברמה, או כמו שאומרים החבר'ה, הביתה. חכה רגע, אחד פה. קדימה.

חכה רגע, אחד פה. קדימה. ואיזה כמה רצית להגיד, לא שמה. יש שמה, הם מגיעים לשמה. -גידי, שמה. יאללה, נו, קדימה. שמתם משהו על המושב שם? -לא, הוא עוד לא רטוב כמעט. זה יהיה יותר מהר, נגיע יותר מהר הביתה. אני לא רוצה לנסוע מהר. -מוכן?

נסגרת על הצוותים שיוצאים הביתה... איפה הם? היא יצאה כבר?

עם איזה פלוגה אנחנו עכשיו חוזרים? ממתי אתם נוסעים הביתה, מה אתם...

תן לי רות. -תן לי רות.

הם לפי דעתי אריות, אני זוכר שכתבתי תוך כדי המלחמה לאשתי, מספר מכתבים, ותיארתי אותם ממש, כפי שאני אומר, כאריות.

מספר מכתבים, ותיארתי אותם ממש, כפי שאני אומר, כאריות.

מספר מכתבים, ותיארתי אותם ממש, כפי שאני אומר, כאריות. אני חושב שהם עמדו ונלחמו, בצורה שאולי לא ציפיתי, הרבה יותר טובה משציפיתי. עמדו, ונלחמו, וירו, היו מעטים, ולא שמעתם מעולם מאחד מהם, שלוחצים עליו, שהוא רוצה לנסוע אחורה, שהוא רוצה לסגת. אלא להיפך, הם עמדו וירו, ויותר מזה, אפילו התחרו ביניהם, מי דפק יותר. ולפי דעתי, הם בכלל לא נערים, ולא ילדים, הם גברים, אחד אחד. ואם אנחנו, או יותר נכון, המדינה היום עומדת, ואומרים, היא עברה רעידת אדמה, רעידת אדמה לא הרסה כמעט שום דבר. אז אולי בזכות אותם נערים, כמו שקראת, שעמדו ונלחמו, ולצערי גם הרבה לא חזרו.

שעמדו ונלחמו, ולצערי גם הרבה לא חזרו.