הטייס שחזר מהשבי הסורי
18 ביוני 1974 · עורף
after_015
12:22 אורך3 פנים1 מוזכרים26 רגעים
על הכתבה
טייס ישראלי שחזר מן השבי הסורי משחזר את הפגיעה במטוס, הנטישה, פציעתו והמפגש הראשון עם שוביו.
טייס הקרב נח הרץ, שנפל בשבי הסורים ביום החמישי למלחמה, שב לארץ. מהם התנאים שהוחזק בהם בשמונת החודשים בשבי, איך התקופה השפיעה עליו, ומה חיכה לו בבית כשחזר? כתבתו של נחמן שי מתוך "יומן השבוע"
מפת הכתבה
מי נראה במסך ומתי נאמר כל שם, לאורך 12:22 של הכתבה. לחיצה על כל קטע פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. ירוק: נראה במסך; כחול: נאמר בתמליל.
0:0012:22
מי מופיע בכתבה
מוזכרים בכתבה
אנשים שמוזכרים
רגעים
לחיצה על שעון פותחת את הכתבה באתר כאן מאותה שנייה. מתחת לכל משפט: מי נראה במסך ומה נאמר באותו רגע.
0:00
בשלב מסוים שמעתי את המוביל שואל אם אני רואה משהו. לא הבנתי בדיוק מה השאלה שלו. בכל מקרה, עכשיו, אחרי תחקיר, מסתבר שהוא נפגע ושאל אם אני רואה משהו בפגיעה שלו. לא ראיתי שום דבר והתחלנו לפנות חזרה דרך צד שמאל לכיוון הבית. מסתבר שבתחילת הפנייה הוא ראה איזושהי פגיעה בי שלא הרגשתי בה. וכשהתישבנו בכיוון מערב לכיוון הבית, הרגשתי זאפטה נוראית. וזו הייתה פגיעה שהרגשתי בה וממנה נטשתי. מה שהרגשתי זה שמטוס נופל, האף נופל, מתחיל לצלול,
0:45
מה שהרגשתי זה שמטוס נופל, האף נופל, מתחיל לצלול, לא הייתה לי שליטה ההגה רץ מלא אחורה בלי תגובה. הגשתי את היד לידיות החירום שהיו בצד ימין במטוס, וראיתי אותן כבר שמוטות ולא היה מה לעשות. ואז החלטתי שפה, אין מה לעשות וכנראה כבר בתת הכרה. שלחתי את ידיי למעלה ונטשתי. נטישה עצמה, לא זוכר הרבה רק
1:19
נטישה עצמה, לא זוכר הרבה רק הרגשתי את הרוח של הנטישה והתעוררתי פעם הבאה כשאני נסחף על ידי הג'יפ של המצנח.
1:30
כשאני נסחף על ידי הג'יפ של המצנח. והייתי על הגב, זו התמונה השנייה, ואחרי זה שוב התעלפתי והתעוררתי בקומנדקר, שכוב על הגב והחבר'ה שם צועקים: "תייר, תייר תייר, מצאו תייר", היו שמחים מאוד. וזהו לא הרגשתי שום דבר מיוחד בפגיעה גופנית. בשלב מסוים אנחנו במטוס, אני זוכר איזשהו גירוי באזור הרגל וכנראה נפגעתי אז ברגל כבר אז. התעוררתי פעם הבאה, זה היה בבית חולים במיטה בלי רגל, ידעתי שכבר אין לי רגל. לא יודע איך ידעתי אבל בכל אופן התעוררתי בידיעה שאין לי רגל. השומרים היו לידי ומייד התחלתי להתחיל לברר מה קורה כאן, מה העניינים. ושיעורי ערבית עשיתי, איך אומרים?
2:15
ושיעורי ערבית עשיתי, איך אומרים? את הספירה, ידיים, רגליים, אוכל, בשר, וכו', וכו',
2:19
את הספירה, ידיים, רגליים, אוכל, בשר, וכו', וכו',
2:21
את הספירה, ידיים, רגליים, אוכל, בשר, וכו', וכו', כי להתחיל להתארגן במצב החדש. אתה היית בטוח שהיו צריכים לקטוע את הרגל? הקטיעה הייתה ודאית? כי אתה אומר שלא הרגשת בעצם מה קרה לך בתוך הנטישה. בוא נגיד, אני רוצה להיות בטוח בזה. יותר יהיה נעים לי שאני אהיה בטוח בזה. הפרק הזה בבית החולים, הפגיש אותך למעשה עם הטיפול הרפואי של הסורים, היום כשאתה מסתכל על זה, זה נחשב בעיניך לטיפול טוב? הטיפול עצמו, מה שתוצאות כריתת הרגל, העבודה נעשתה יפה, יפה מאוד. היום רואים עבודה יפה, רגל יפה, זה בסדר, אין בעיות, ישר, מחר אני הולך להקים רגל, לעשות רגל חדשה. אבל טיפול רפואי נגיד שהתחלק לשניים,
3:06
אבל טיפול רפואי נגיד שהתחלק לשניים, בשלב מסוים היה רצון טוב, חוסר ידע וגם בשלב מאוחר יותר בבית סוהר, גם הרצון לא היה טוב של כולם. לא היה רצון טוב ולא... לא טיפלו בי. במה זה התבטא? ראשית, הייתי סה"כ חמישה ימים בבית חולים. כרתו לי את הרגל וחמישה ימים אחרי כן ישר זרקו אותי לבית חולים, לבית סוהר. ומצב לא טוב, חלש מאוד, עם חום גבוה, הפצע עוד כולו זב דם, ומוגלה, ופתוח, תפרים אבל הכול בצורה לא טובה. הייתי בבית סוהר, ביקשתי רופא, ביקשתי חובש, במשך שבוע וחצי הראשון לא ראיתי לא חובש ולא רופא.
3:51
ביקשתי חובש, במשך שבוע וחצי הראשון לא ראיתי לא חובש ולא רופא. אחרי שבוע וחצי הגיע חובש שלא יודע לחבוש, אני חבשתי את עצמי. ורק כעבור כשבועיים מיום שעזבתי את בית החולים הגיע רופא שהסתכל עליי, על הפצע, אף פעם, לאורך כל הדרך, רופא לא הסתכל על הפצע, על הרגל, ורק נתן כדורים אספירין ונוגדי כאב,
4:16
ורק נתן כדורים אספירין ונוגדי כאב, קראנו לו דוקטור "נוגד כאבים". איך בא לידי ביטוי שלא רצו לטפל בי? בשלב מסוים כשבקשתי חובש, ראיתי ששומרים מסוימים שהיו קצת יותר הומניים, הם הלכו, ראיתי אותם הולכים, מבקשים את החובש, ראיתי אותם מדברים עם החובש דרך איזשהו חריץ בדלת. ואז ראיתי שהחובש שעושה את התנועה הזאת, תעזוב אותו, מה אכפת לי ממנו? ואין מה לבוא. גם את הרופא ראיתי פעם עושה דבר כזה שלא רצה להופיע אליי. כך שלאורך התקופה הראשונה בסביבות חודשיים חודשיים וחצי, הרגל הוחלמה בזכות אהבת החיים ובזכות המכונה שלנו.
5:00
ובזכות המכונה שלנו. כשהגעת לבית הכלא, לבית הסוהר, היית לבד או שנפגשת עם שבויים אחרים? לי יצא מתנה, קיבלתי מתנה, הייתי ערב אחד, זאת אומרת לילה אחד, חצי לילה עם נכה ונוספים שהביאו מבית חולים. ולמוחרת בבוקר לקחו אותנו, היינו הרוגים, זאת אומרת, שלושתנו היינו במצב חלש מאוד. בקושי שרכנו רגלינו, רגלי, לשתות איזה כוס מים. ואחרי זה בבוקר לקחו אותנו, שמו אותנו בחדר לבד בבידוד.
5:32
ואחרי זה בבוקר לקחו אותנו, שמו אותנו בחדר לבד בבידוד. זו הייתה התקופה של החקירות, של התפקיד של הבידוד. לי זה היה קל, בעיקר את הבידוד. לא היו בעיות מיוחדות, והמלחמה עם הפצע ועם הרגל.
5:53
והמלחמה עם הפצע ועם הרגל. אתה אומר שאתה היית יוצא דופן מהבחינה הזאת של החקירה. משיחות שהיו לך אחר כך הם חברים אחרים, במה הם יצאו אחרת מאותן חקירות? מה קרה להם בעצם? בוא אני אגיד לך, בשלב מסוים כשפגשתי את החברים, אז ברור שאחד הדברים שעניין והעסיק אותנו זה מה כל אחד עבר. שם ראיתי, ושמעתי ונוכחתי שהחבר'ה עברו חקירות כמו שצריך להיות. דברים שאנחנו יודעים ושמענו, ומי שלא שמע, לא שמע.
6:33
ועברו חקירות. כיצד היו היחסים בינכם לבין הסוהרים הסורים?
6:37
כיצד היו היחסים בינכם לבין הסוהרים הסורים? פה סטירה, שם סטירה, פה יריקת לחי, שם איזשהו רצון להרביץ בפצע או משהו כזה. אבל אצלי זה היה... לא התבטא כל כך. יותר מאוחר שמעתי קצת יותר פרטים על הדברים האלה,
6:57
יותר מאוחר שמעתי קצת יותר פרטים על הדברים האלה, כדאי לעזוב אותם כרגע. איך היה הארגון? איך היו החיים הפנימיים שלכם בתקופה הזאת
7:03
איך היה הארגון? איך היו החיים הפנימיים שלכם בתקופה הזאת לאחר שנפגשתם ביחד כולכם? זה בעצם היה קולקטיב, זה היה קולקטיב. היה בחור אחד, שביום הראשון שנפלנו לחדר, התלבש על נושא האוכל. לקח את האוכל, חילק, בישל, סידר, אירגן, הוא בעצם היה עד ליום האחרון שאני הייתי שם. שהמשיכו את חמשת הימים האלה, וכבר שמעתי שהם עשו שם חפלות לא נורמלית במשך השבוע האחרון, הפסדתי. היה בחור שבא יוזמתו הפרטית לקח את נושא התרבות לעצמו, ואירגן את המסיבות, את ערבי השישי, ואת הדלקת הנרות וקריאת בתנ"ך,
7:48
ואת הדלקת הנרות וקריאת בתנ"ך, כל זה הוא אירגן בעצמו. היה מן ועד שלקח את הנושא הארגוני וההחלטות קטנות שלא היה צריך לעורר ויכוח כללי, אז הם עשו את זה והם בעצם היו החבר'ה... הם היו בקשר עם הערבים, עם השומרים, על כל הדרישות שלנו, על כל הדברים, דרכם זה עבר וזה הלך כדי שיהיה קצת סדר בברדק.
8:16
דרכם זה עבר וזה הלך כדי שיהיה קצת סדר בברדק. הפעילות הדתית הייתה רחבה, קיבלה איזשהו ביטוי מעל ומעבר למה שאנשים היו רגילים לפני שהם נפלו בשבי? -בהחלט, בהחלט, אני, בוא נגיד לגביי, ומכל החבר'ה ששוחחתי, נושא של הדת והקשר ליהדות וקשר לארץ ישראל, בא לידי ביטוי רציני בתקופה שהם היו לבד. וזה נגיד בא לידי ביטוי במחשבה, ובמעשים זה בא לידי ביטוי בכך שכשהיינו ביחד, חגיגת החגים, יום שישי קבלת שבת כל יום, אפילו הבדלה עשינו כל יום שבת. כל חג חגגנו, סדר חגגנו כהלכתו,
9:01
כל חג חגגנו, סדר חגגנו כהלכתו, פעם היה ויכוח אם כן לעשות את זה כהלכתו, שאחרי הארוחה, אחרי שולחן עורך לעזוב את זה ולגשת לסדר קיבוצי או משהו כזה, אבל הוחלט, וזה היה בסדר.
9:12
אבל הוחלט, וזה היה בסדר. האם הייתה לכם איזושהי הערכה שנעשים מאמצים להחזיר אתכם ושהתאריך הזה בכל זאת הולך ומתקרב? שנעשים מאמצים, ידענו, ופתחנו ולא היה שום בעיה בנושא הזה שנעשים מאמצים בכל הכיוונים, בכל המישורים. זה ידענו והרגשנו, גם הרגשנו. בנושא של ידיעות יותר מעשיות, לקראת החזרה הביתה האחרונה, זאת אומרת, לקראת כשבועות לקראת החזרה, כבר התחלנו להריח באוויר שפה עומד להיות משהו. יום אחד הגיעו רופאים והתחילו לבדוק אותנו בצורה מפתיעה. לי שהייתה איזה בעיה ברגל,
9:57
בצורה מפתיעה. לי שהייתה איזה בעיה ברגל, פתאום הגיע רופא מנתח ונקרע לי שם איזה משהו. אחרי כמה ימים באו ועשו לנו איזו פרוטזת דמה כזאת, מאיזה גבס ועץ כמו קפטן הוק. וזה יותר מאוחר, יום אחד, בוקר אחד, לקחו אותנו את שלושת הקטועים וחבר'ה עם בעיות שיניים לבית חולים, ופה כל התכונה, הרגשנו שפה הולך להיות משהו כבר יותר רציני. סתם לא עושים פרוטזה שם בסוריה.
10:23
סתם לא עושים פרוטזה שם בסוריה. ידענו שפרוטזה זה בשביל הטלוויזיה. במבט לאחור על התקופה הזאת של של השבי, מה היה לדעתך רגע הקשה ביותר? המעמד הקשה ביותר? המעמד הקשה... אני חושב שלי היו שני מעמדים קשים. הראשון, זה הימים הראשונים, שלא ידעתי או נגיד דאגתי שלא יודעים עליי. זאת אומרת, ידעתי שלא יודעים עליי בבית, וזה היה קשה. כל הזמן, איך יידעו עליי? איך יידעו עליי שאני בכל זאת נמצא בבית... שאני נמצא בחיים? ואז פתרו לי את הבעיה הזאת על ידי איזה ראיון, כתבה, מסתבר, איזה פראבדה, איזה עיתונאי שאמר שהוא אמריקאי.
11:08
מסתבר, איזה פראבדה, איזה עיתונאי שאמר שהוא אמריקאי. ויום אחרי כן תמונות לעיתונות, המון כתבים הגיעו טלוויזיה, סרטים, עיתונות. ואז אמרתי: "נו, עכשיו אני מסודר בנושא הזה". זה הקושי הראשון. קושי שני שהרגשתי זה נושא הבידוד. שאם עכשיו אני מסתכל, אני יכול להגיד שזה קשה, אבל אני זוכר שאז זה... בפירוש אמרתי" "נוח, תזכור שזה היה קשה". תזכור שזה היה קשה שזה לא... היו רגעים קשים, רגעים של עצבות, רגעים של של עצבות, נגיד ככה, זו ההגדרה, עצבות.
11:51
לא מצאתם פה בעצם? מצאתם פה כשהגעת? כשאתה מסתכל היום, השתנו דברים, איך אתה מסתכל היום על הדברים האלה? קודם כל מצאתי את הבן שלי. נולד לי בן חודש אחרי הנפילה, חודש וקצת אחרי הנפילה בשבי..
12:12
אז זה דבר ראשון שמצאתי. מצאתי משפחה, מצאתי בית, מצאתי חברים, מצאתי שאוהבים אותנו עם כל הלב.