האנושיות מעל הכול - גדנ"עים מטפלים בשבויים

אני זוכרת ביום הראשון ביקשו ממני להגיש מים לערביך, למצרי אחד, שהיה סירוף כולו כולו כולו והפנים ממש מעוותות במצב נורא. זוכרת ניגשתי לב לא מיטה וממש רדה לי היד, לא יכולתי, יצאתי החוצה וניקשתי מאחת האחיות לעשות את זה.

אני זוכרת ביום הראשון ביקשו ממני להגיש מים לערביך, למצרי אחד, שהיה סירוף כולו כולו כולו והפנים ממש מעוותות במצב נורא. זוכרת ניגשתי לב לא מיטה וממש רדה לי היד, לא יכולתי, יצאתי החוצה וניקשתי מאחת האחיות לעשות את זה. זה אמרה לי אז בשביל מה באת לי פה אם את לא רוצה לעזור אחר כך, אחרי כמה דקות סידרתי לי את המחשבות והחלטתי זה אדם פצוח, חסר עונים שאני עוזרת לו ולא חשוב עכשיו מה הוא בעצם מצרי, סורי, משהו לא יהיה, הוא יקבל את הטיפול הטוב ויותר ממני וזה עזר לי במשך כל העבודה, לחשוב שהוא בעצם אדם שאני עוזרת לו בתחילה לא ידענו שזה בחשבועים ופתאום שמענו שזה שבועים

מצרי, סורי, משהו לא יהיה, הוא יקבל את הטיפול הטוב ויותר ממני וזה עזר לי במשך כל העבודה, לחשוב שהוא בעצם אדם שאני עוזרת לו בתחילה לא ידענו שזה בחשבועים ופתאום שמענו שזה שבועים

מצרי, סורי, משהו לא יהיה, הוא יקבל את הטיפול הטוב ויותר ממני וזה עזר לי במשך כל העבודה, לחשוב שהוא בעצם אדם שאני עוזרת לו בתחילה לא ידענו שזה בחשבועים ופתאום שמענו שזה שבועים לא ידענו איך להגיב, איך לטפל בהם בחוץ הייתה סינה גדולה, כולם אמרו אותי, זרקו להם את האינפוזיות, תפילו אותם. קונפליקטים, הרגלים שמתחילים לצוט. מתרגלים. ובסך הכל, בסופו של דבר, את רואה שהוא בן אדם, שצריך שתעזרי לו, שתאכילי אותו, תשקיע אותו, תלחצי אותו. ובאותו רגע את לא זוכרת אם הוא ערבי או אם הוא ערג לפניך, או משהו. את עוזרת לו. אדי, את נקשרת אליהם?

כן, היו קשרים. היו קשרים והיו שיחות על המשפחה. יציאו, נתנו לנו את הכתובות ואמרו לנו כל הזמן כן, יציאו ניסויים לך? יציאו לי, כן בחור מצרי, רווק שדיברנו על המשפחות וסיפר לי שאין לו משפחה אז הוא אומר לי, אחרי כמה דקות של שתיקה אז הוא אומר לי, את היית מוכנה להינסה לי? אז אמרתי לו כן, רק איפה נגור אחר כך? ננסה, ננסה אבל איפה נגור? אז עושה לי, מה, איזו שאלה ברור שבקהיר המסעל לו, הנה בגלל זה שאלתי, כי אני הייתי מעדיפה לגור בתל אביב, ואז התחיל ביקוח איפה נגור, וזה זה נגמר בעצם בו ביקוח הזה. נתנו לנו כתובות שלהם, הם ביקשו שיבוא השלום, אז נבוא לבקר, והם יערכו אותנו יפה, ויראו לנו את הפירמידות, הספינקסים, וכל מה שיש שירה במצרים.

נתנו לנו כתובות שלהם, הם ביקשו שיבוא השלום, אז נבוא לבקר, והם יערכו אותנו יפה, ויראו לנו את הפירמידות, הספינקסים, וכל מה שיש שירה במצרים.

כל בית ספר מוצמה לבית חולים, אז באנו עיניו, בתחילה לא יודענו שזה שבועים, ברגע שזה נודע, אמרו פצועים פצועים. אני לא זוכרת. באותו רגע, במייחד אם אני עובדת איתו קצת יותר, אז אני יודעת שצריך לעזור לו.

כל בית ספר מוצמה לבית חולים, אז באנו עיניו, בתחילה לא יודענו שזה שבועים, ברגע שזה נודע, אמרו פצועים פצועים. אני לא זוכרת. באותו רגע, במייחד אם אני עובדת איתו קצת יותר, אז אני יודעת שצריך לעזור לו. ואני גם חושבת על אותם פצויים שלנו, שנמצאים שם, שגם הם רוצים שעזרו להם הרבה. כל כך יפה כמו שאנחנו עוזרים. אתם מרגישות שאתם עושים משהו חשוב? אתם עושות משהו חשוב? בהחלט. אני חושבת יותר חשוב, מאשר, אני לא עושה בעצם יותר חשוב, אבל מאוד מאוד חשוב לטיפל בהם. ועצם זה שאנחנו מטפלים בהם כל הזמן חושבים שגם אנחנו רוצים שטיפול כזה ולפחות כזה יינתן גם לחבר שלנו שנמצאים שם אז עושה את העבודה יותר קלה ורוצים לעשות עוד יותר טוב ולנסות יותר ויותר לשפר וכל הזמן להתפלל שבאמת לחבר שלנו זוכים לזה זה שינה את היחס שלכם לערבים החוויה שאתם רואות פה?

אז עושה את העבודה יותר קלה ורוצים לעשות עוד יותר טוב ולנסות יותר ויותר לשפר וכל הזמן להתפלל שבאמת לחבר שלנו זוכים לזה זה שינה את היחס שלכם לערבים החוויה שאתם רואות פה?

אז עושה את העבודה יותר קלה ורוצים לעשות עוד יותר טוב ולנסות יותר ויותר לשפר וכל הזמן להתפלל שבאמת לחבר שלנו זוכים לזה זה שינה את היחס שלכם לערבים החוויה שאתם רואות פה? אני אף פעם לא שנאתי את הערבים אבל היה לי משהו נוקדם כל עוד ידעתי שהם בעצם ארגו חברים שלי או קרובים שלי ועכשיו נתקנתי בהם מאוד בתור בני אדם בשיחות ובכלל כשיצא לדבר רואים כמה שהם בני אדם הרבה מהם אפשר להאמין להם בפירוש שהם באמת לא רוצים את המלחמה ושהם נשלחים הם בכלל אמ rm האמינים שהמלחמה היא בין המעצמות בכלל, לא בין הממשלות אמורים אנחנו האנשים הפשוטים אותנו שולחים אז רואים שהם בני אדם וזהו אני חושב שזה הדדי כי היחס אצל שני הילדים הוא מכיר, אני מכיר אותו יותר טוב והוא מכיר אותי יותר טוב כשאני בטי לכאן לבית חולים

אמורים אנחנו האנשים הפשוטים אותנו שולחים אז רואים שהם בני אדם וזהו אני חושב שזה הדדי כי היחס אצל שני הילדים הוא מכיר, אני מכיר אותו יותר טוב והוא מכיר אותי יותר טוב כשאני בטי לכאן לבית חולים אני בדיוק לא יודע, היחס שלי לא היה כל כך היה שבוי, אז זה היה קצת לא הייתי קרוב לאז אבל בדיוק לא ידעתי והוא גם לא הכיר, הוא לא ידע בדיוק מה אני לפי כל התאמונר שהכילו אותו במצרים או בכל הערב או בסוריה או בכל ארץ המוצא שלו אז הוא חשב שכאן יש פירה אדם שהוא קיבל את הטיפול אז הוא כבר ידע להגיד תודה רבה הוא כבר ידע להודות לבן אדם הוא כבר ידע, הוא קיבל את זה כבר מתמונתת מבט שונה אני גם הרגשתי משהו שונה, הרגשתי שהוא בן אדם והרגשתי שהוא צריך לקבל את הטיפול האומנטרי המינימלי שהוא צריך לקבל את זה כי בתור בן אדם או בתור חייל, זה איתה דבר.

כי בתור בן אדם או בתור חייל, זה איתה דבר. עכשיו... איך ההורים שלכם מקבלים את העובדה שאתם עובדות פה? טוב מאוד, להפך, די מעריכים אותנו על כל זה שבדרך כלל שולחים בחווה ושואלים אותנו מה אתם עושים ואנחנו אומרים שאנחנו עובדים מהפצועים ואנחנו רוחצים אותה ומאכלים אותנו. אז כולם אומרים, מה, איך אתם סוגלים בכלל ללכת? אתם לא נגלים מהם, לכת להכיל שבוי, אני הייתי נוטל לו סכין. אבל ככה, אני חושבת שכל אחד שאומר את זה ובסופו של דבר מבין מה שאנחנו סיוניים די מעריכים אותנו בשביל זה והורים דווקא די מעודדים כי מישהו בכל אופן צריך לעשות את העבודה הזו בסופו של דבר